2007, מחנה הפליטים בלאטה, שכם.

אני שוכב על הריצפה, עשרות פלסטינים מסביבי בועטים בכל חלקי גופי, אחד אפילו מכה בי עם מוט ברזל בקצב קבוע שעד היום מעיר אותי בלילה. שתי שיניים שלי כבר נשברו, כנראה שכבר גם הצלעות, "רק שלא יקחו את הנשק" אני חושב לעצמי.

ואז, לא יודע מאיפה, נחתה עלי שלווה מפתיעה - הבנתי שאני הולך למות וכבר אין לי סיכוי. אין לי שליטה על המתרחש, ואפילו לא על הסוגרים שלי. הרפיתי, איבדתי תחושה וכבר לא ממש פחדתי.

2018, דירה באזור המרכז.

ראדה גולד שוכבת מעלי, ידיה חופנות את ראשי והיא מעלי מביטה לתוך עיני בעיני הלביאה שלה. מדי פעם דוחפת את פני אל בין שדיה לכמה שניות של חנק מענג. היא כבר הספיקה לחנוק אותי חמשה פעמים שלשה פעמים מתוכם היא רק הרפתה את האחיזה בשביל לחנוק פעם נוספת באותה התנוחה.

היא אשכרה השתעשעה בי כמו הייתה איזה חתול ואני סתם עכבר שנפל לידיה. אחרי שלב ההשפלה המוכר לי, הגיע שלב השלווה, אותה שלווה של חוסר השליטה, מתפשטת בי ואני מתמסר לגופה הנשי שמבחינתי השיגה את השליטה שלה עלי בצדק גמור.

זה התחיל ממש לפני כשבוע, ראיתי כמה סרטונים שלה ביוטיוב ונדלקתי - זה נראה לי כמו הדבר האמיתי. אשה חזקה, אגרסיבית וטכנית ששולטת בקרבות שלה באופן אבסולוטי. מלבד יכולות ההיאבקות שלה, היה לה את המרכיב הסדיסטי המסויים הזה שגרם לי לעשות את מה שלא עשיתי עד היום - לקבוע סשן אמיתי, יעלה כמה שיעלה.

להפתעתי ושמחתי התברר שהיא בדיוק נמצאת בישראל. ישר קבעתי סשן ליום המחרת בשעות הערב. בזמן המיועד, עמדתי מאחורי הדלת ודפקתי בהיסוס. הלב שלי הלם בחוזקה - זאת הפעם הראשונה שלי.. איך זה אמור לעבוד.. היא פתחה את הדלת "הו, כמה שהיא יפה" חשבתי לעצמי וכל המלים היפות נעלמו לי ונשארתי מגמגם במבוכה והדופק אפילו התחזק יותר.

היא הכניסה אותי פנימה, אני מרוב לחץ הזעתי מהאוזנים. אבל היא כמו אמא טובה, חיבקה והרגיעה, כבר אהבתי את הרעיון (תסביך אדיפוס?!..)

היא שמה מוזיקת רוק והתחלנו להתגושש. אני שירתתי שבע שנים ביחידה מובחרת, הייתי 1.76 ס"מ עם 85 ק"ג שרובם שרירים ו 13% שומן. כיום, אני 78 ק"ג וקרוב ל20% אחוזי שומן. אמנם לא התאבקתי מאז, אבל היה לי בראש איזושהי תקווה שאזכיר לעצמי קצת את דמותי הישנה והטובה.

לא כך קרה: די מהר התבדיתי. היא הפעילה עלי כח שלא פגשתי אצל שום אישה, מעולם. אז אחרי ההלם של ההתחלה, ניסיתי קצת לבצע מהלך או שנים העליתי את רמת האגרסיביות אבל עדיין היא הראתה עליונות ברורה. אחרי עוד סדרה של נעילות וחניקות, הבנתי שאין טעם להתנגד ואז היא התחילה ממש להשתעשע בי.

היא עברה מתנוחה לתנוחה כשהיא כל הזמן מעלי משגיחה שלא אשתחרר בטעות מאחיזותיה הנוקשות. דמיינתי שהיא ממש נהנית מזה, בין אם זה נכון ובין אם לא, זה הגביר את החויה מבחינתי. סיימנו את הסשן, התקלחתי והתלבשתי. באתי לצאת תוך כדי שאני מתנצל על שאני כבר חורג מהזמן שהקצבנו לסשן והיא, במבט של בחורה נעלבת שהדייט נחפז לברוח, הציעה שאישאר לשיחה על כוס תה עם נענע.. בשלב הזה די פחדתי לסרב וטוב שכך. שוחחנו על החים, על הים ועל משפחה.

ושם הבנתי שזאת היתה חוויה מתקנת של שחרור אמיתי - שחרור מהצורך לנהל את הכל, שחרור מהצורך לשלוט במצב, אולי זה רק רצון לברוח מעולם שבו אני משדר לכולם סימני קריאה לעולם שבו אני סימן שאלה מעוך ומושפל..