היי (:

לפני די הרבה זמן ביקשתי כאן הצעות לתרחישים לכתוב עליהם סיפור. בחור אחד נענה ונתן תרחיש (אישה חזקה ו'די ערסית' נאבקת עם גבר קטן ממנה, שומרת על יתרון רוב הקרב אבל לא מצליחה להכניע ובסוף אולי אפילו גם מפסידה במקום חצי פומבי). סוף סוף היה לי קצת זמן פנוי וכתבתי את הסיפור. בגדול הוא בנוי ככה שיכול להיות לו המשך, אם יהיו תגובות חיוביות אכתוב גם אותו.

בכל מקרה, אם יש לכם עוד הצעות לסנריוז שהייתם רוצים לקרוא אני ממש פתוח לשמוע. מקווה שהפעם זה לא ייקח לי כל כך הרבה זמן): בקיצור תהנו!

תראו, זה אולי לא ישמע טוב – אבל דוגרי, אני שונאת אשכנזים.

כן, אני בטוחה שכולכם מגלגלים עיניים. הנה עוד בחורה מרוקאית ימנית ששטפו לה את המח וצועקת כהנא צדק ומוות לשמאלנים. אז וואלה, מה לעשות. זאת אני. ואם יש משהו שאני שונאת יותר מאשכנזים, זה לצאת פרייארית. גדלתי בדירה פח בשכונה עוד יותר פח, ובעיקר עם ארבעה אחים. עוד מעט אני בת 30 ומה שלמדתי זה שאת מה שלא תשיגי בכח יתהפך עלייך.

אבל מה נהייתי פילוספית פתאום? באתי לספר סיפור.

אני היום מורה לחשבון בבית ספר יסודי. אם לדבר דוגרי, אני לא חושבת שמישהו היה מאמין לפני כמה שנים שאני אשכרה אסיים תואר ואגיע קבוע לעבודה מסודרת. לא עושים פה מיליונים, אבל משלם שכר דירה ולא צריך להזדיין עם אף אחד בשביל זה. סך הכל הולך פה לא רע. מסתדרת פה עם האנשים, במיוחד עם שמרית, חברת ילדות שלי שמלמדת כאן אנגלית.

כן, סך הכל טוב פה. זאת המחשבה שעברה לי בראש בבוקר כשהתארגנתי מול המראה. מסתכלת רגע על עצמי – בחורה גבוהה, מטר 80, שיער מתולתל, עור בהיר אבל בקטע מרוקאי. מרימה את החולצה – אין ריבועים, אין וריד בולט בזרוע, אבל הכתפיים הרחבות והגוף המוצק גורמים לכל אדם עם חצי עין מתפקדת להבין שהגוף הזה מרים משקל והרבה. חמישה אימוני קרוספיט אצל בן דוד שלי ממן זה לא בא ביד. אתלטית, ככה אני אוהבת לקרוא לעצמי. מה שבטוח זה שיש בי משהו שמסמן לאנשים שלא כדאי להתעסק איתי. אולי הגוף, אולי המבט. לא יודעת. טוב, זמן להתלבש. מכנס מחויט שחור, חגורה, מכופתרת שחורה. זמן לזוז. בכל מקרה, איפה הייתי? אה, כן. טוב פה.

זאת אומרת, היה טוב פה. עד שאלרועי הגיע.

אלרועי. בחייאת הקבר של הסבתא שלי, לא האמנתי שיכול להיות בנאדם שמכף רגל ועד ראש מרכז את כל מה שאני לא יכולה לסבול. קודם כל, אשכנזי. אבל מה אשכנזי. קיבוצניק שלא היה מזהה ג'ינס גם אם היה דורס אותו ב100 קמ"ש. הולך כל הזמן עם חולצות בלויות כאלה שהוא מביא מבזארים של יד שנייה ('כדי להציל את הכוכב של כולנו'. בע.), מזיין את המח עם האכילת ראש השמאלנית הבלתי נגמרת שלו. הוא אמנם נראה טוב, נמוך וקטן ממני אבל הסיירת המיוחדת שהשתחרר ממנה העניקה לו גוף שרירי מהסוג הלא מתאמץ, של בחור שעושה ספורט לא במכון אלא בשגרה. מטפס או משהו. טוב, אבל לא אכפת לי. כי הוא פשוט טיפוס בלתי נסבל. אני יודעת שאני לא מצליחה להסביר בידיוק למה, אבל זה העניין איתו. הוא לא *עושה* משהו, פשוט יש איזשוהי אווירה מסביב כל דבר שהוא אומר או עושה שמשדרת שבפנים הוא חושב שהוא יותר טוב מכולנו. מאז שהוא כאן אני חושבת איזה כיף יהיה להעמיד אותו במקום. לראות אותו מושפל. שיבין פעם אחת שזה שהוא קיבוצניק שבא לעבוד עם העירוניים הטמבלים לא הופך אותו לשום דבר חוץ מעוד חי בסרט.

אה, אמרתי שהוא לא עשה שום דבר? טוב, זה היה נכון. עד שהוא התעסק לי עם הפינת עישון. בן זונה.

תראו, זה לא קל להיות מורה ביסודי. באמת. שבו פעם עשר דקות בחדר עם 40 ילדודס כשאתם חייבים ללמד אותם דברים שהם לא רוצים ללמוד, ויש מצב שתבינו פתאום למה אנשים הופכים לטרוריסטים. אורגינאל? מה שמחזיק אותי זה שני דברים: הפסקות עישון, וזה שאני נזכרת שעוד מעט יש הפסקת עישון.

אבל דוד, הקרציה הזה, לא יכול שטוב לאחרים. אז הוא הלך למנהלת ואמר שזה לא בסדר שיש פינת עישון בתוך בית הספר. שאנחנו משדרים מסר בעייתי לילדים. עוד שנייה משדרת מסר בעייתי לפרצוף שלך יא חתיכת יפה נפש מעצבן. ועכשיו, בגללו, רוצים להעביר את פינת העישון אל מחוץ לבית הספר. בהצלחה לי להגיע עד לשם, לעשן, ולחזור לכיתה בהפסקה של רבע שעה. אין סיכוי. בן זונה.

וככה סיימתי יום ארוך, עד פאקינג 4, בלי שום סיגריה. עד 4 אתם קולטים? אמאל'ה, כמה פעמים הייתי קרובה לשבור משהו על מישהו. נשבעת שאין לי מושג איך נשארתי שפויה. כבר באתי ללכת הביתה כשנזכרתי שאני צריכה להישאר עד מאוחר ולהזין במחשבים של בית הספר (כי למה שהזונות יסדרו לנו גישה מרחוק) את הציונים של המחצית, אז הלכתי לחדר מורים. השעה כבר 4 וחצי, כלב אין בבית ספר בדרך כלל. נכנסתי וראיתי בכניסה את שמרית, שכבר הספיקה להוריד את הבלייזר הרשמי שלה ולהיות עם גופיית סבא כזאת וג'ינס. איזו צ'אחלה, חיים שלי. קפצתי עליה בחיבוק וקלטתי שהיא עושה לי מבט של 'תזהרי'. אני מרימה את הראש ורואה, מי היה מאמין, אותו.

את דוד.

בחדר מורים.

כשאין (כמעט) אף אחד.

תודה לך השם אלוקים. אני מחייכת לעצמי.

זה הולך להיות כיף.

-----

לא מבין מה נפלה עליי הבהמה הזאת.

בסוף, סה"כ באתי לעשות פה טוב. הייתי יכול לעשות אחלה כסף בחברת הייטק של אבא, לגור בקיבוץ, לחיות בפאנן. אבל היה לי חשוב לעבור לגור דווקא פה, בעיר המעפנה הזאת, לעזור לחלשים. ללמוד חינוך. ואני אוהב את העבודה שלי תכלס. אני מרגיש משמעותי. שאני חשוב לילדים. אפילו שאני מתחבר קצת כאן. אבל באמת, עד כדי כך יש מחסור בכח אדם שמביאים פוסטמה כמו אפרת לעבוד פה?

על כל שטות היא צועקת. כל דבר מפריע לה. והיא בעיקר מעשנת. אין לכם מושג. קטר אנושי. אנחנו בונים תהליך שלם, מדברים על כמה חשוב לכוון את הילדים לחיים בריאים ולעתיד טוב יותר. אבל לאפרת זה לא בא בטוב שהיא תצטרך להתאפק עם המקל סרטן שלה לכמה שעות.

אבל עזבו, זאת רק ההתחלה. אני יודע שזה לא פוליטיקלי קורקט, אבל לדעתי פשוט הסיפור הוא שהיא ילדה מפונקת של אבאל'ה, שנתן לה כל שטות שהיא רצתה. כל תכשיט או פן או אני לא יודע מה הולך בעיר הזאת, ועכשיו היא פשוט לא מסוגלת לשמוע לא. לא נעים להגיד, אבל נשמע שמישהו צריך לחנך אותה קצת. לסתום לה את הפה.

לפחות את העניין עם העישון פתרנו עם המנהלת, חשבתי לעצמי כשהתארגנתי לצאת החוצה מהשירותים. שמח לראות שלפחות לומדים כאן משהו. יצאתי מהדלת כדי לחזור למחשב (מערכי השיעור של חודש הבא לא יבנו את עצמם, מן הסתם) ופתאום מי מולי – היא. אפרת. לפי הפרצוף שלה, נראה שהיא גילתה על פינות העישון.

והיא לא מרוצה.

--------

תראו, אני באמת לא יודעת מה עובר על שניהם.

תכלס, גם עם אפרת וגם עם אלרועי אני מסתדרת סבבה. כזאת אני, בחורה של אנשים. בגיל 40 מצאתי את עצמי גרושה ועם המון זמן פנוי, והחלטתי שזה מה שאני רוצה להיות. התחלתי להרשם לכל מיני חוגים, לעשות המון כושר. לא אומרת שבחי בפניי מה שנקרא, אבל נראה לי שאני נראית לא רע. בלונדינית, מטר שבעים, גוף דק יחסית אבל שרירי ועם ריבועים די בולטים.

אבל בכל מקרה, לא מדברים עליי. מדברים על הצמד חמד הזה.

אני לא באמת חושבת שזה רק על הפינת עישון. זה נראה לי סתם תירוץ. מהיום הראשון שהם נפגשו זה כאילו שנבנה פה מוקש ענק, שרק חיכה לאיזה מגע אקראי כדי להתפוצץ.

אז לכן לא התפלאתי שראיתי את הפנים של אפרת כשהיא קלטה את אלרועי. היה ברור מהמבט שלה, ומהאווירה בחדר, שהיום יקרה פה יותר מסתם כמה מבטים או עקיצות. שהיום הם יפתרו דברים. וכנראה שלא בדרך נחמדה. 'שמרית', אפרת אמרה בקול שקט ונחוש, 'לא משנה מה קורה, את לא מתערבת'. אני מכירה את הקול הזה שלה. אנחנו חברות לא מאתמול. כשהיא אומרת ככה, אני לא מתעסקת איתה ולא מתווכחת. בכל מקרה גם לא תכננתי להתערב. הילד היום אצל חברים, ובא לי טוב איזה בידור.

'היי! מה שלומך?' שאל אלרועי. וזה נשמע לא טבעי כמו שבטח זה נקרא לכם. הוא ניסה לשדר אדישות, כאילו הוא לא שם לב לגוש הזעם שעומד מולו ועונה לשם 'אפרת'. כאילו כדי לאוסיף אמינות הוא פיהק והתמתח, מה שהרים את החולצה שלו למעלה וחשף את הריבועים הבאמת מרשימים שלו. אשכנזי אשכנזי, אבל איזה חתיך. חבל שהוא נמוך ממני. אבל זה כל מה שהיה צריך בשביל לפוצץ את אפרת.

'מה שלומי עלאק, יא דבע. אתה יודע בידיוק מה שלומי'. אמרה בקצב ווליום גובר והולך. 'הא?' שאל. 'הפינת עישון אלרועי. ה-פ-י-נ-ת ע-י-ש-ו-ן יא אשכנזי מניאק, יא זבל. כואב לך אה יא אפס? כואב לך שטוב לאחרים? בשביל מה באת לפה בכלל, רק להציק זה מה שאתה יודע'.

נראה שאלרועי וויתר על העמדת הפנים של הנימוס. הוא דיבר בשקט, אבל דווקא משהו בשקט שלו שידר הרבה יותר איום מהרבה אנשים ששמעתי צועקים. 'את לא מרשימה אותי, אפרת. אולי על אחרים בבית ספר הפרחיות הזאת שלך עובדת. אבל התמודדתי עם הרבה יותר גרוע ממך בלי למצמץ. יאאלה, קחי את הפה ג'ורה שלך והגזענות שלך ועופי הביתה לעשות פדיקור'.

היה רגע של שקט ופתאום הבנתי שהם אשכרה הולכים לריב פה מכות. תהיתי על מי אני מהמרת. מצד אחד אפרת גבוהה יותר, גדולה יותר, מתאמנת קבוע, ואני יודעת כמה היא תחרותית וחזקה. מצד שני, משהו בשקט של אלרועי שידר שהוא ממש לא פרייאר. לא יודעת. מעניין.

פלאק. נבהלתי בתהחלה, חשבתי התפוצץ משהו. אבל הסתבר שזאת אפרת ששחררה כאפה, אבל מה כאפה, לפנים של אלרועי. ממש ראו את האדום. משהו נאטם בעיניים של אלרועי, ונראה שהוא מתכנן איך להגיב, אבל לפני שהספיק לעשות משהו אפרת לפתה את הראש שלו עם הידיים בחניקת גיליוטינה. עטפה את הראש שלו עם הזרוע והתחילה ללחוץ. אלרועי בהתחלה לא עשה כלום, כמעט התמסר לאחיזה של אפרת, ונשאר בשקט. אפשר היה רק לשמוע את הנשימות שלו. אפרת ראתה בזה הוכחה שהיא הולכת לנצח. 'נו', אמרה בקול מתנשף קלות ועם חיוך גדול, 'נראה לי שמישהו הולך ללמוד היום לקח'. אלרועי אמר משהו לא ברור מתחת ללפיתה (בכל זאת הוא היה קבור בזרוע די מאסיבים ובין שני שדיים בגודל C), אבל אז הוא התחיל לעבוד.

אפרת, ככה מסתבר, די פספסה. אלרועי לא נכנע, בטח לא כרגע. הוא פשוט יותר מיומן. הוא הבין שהוא נכנס לקרב עם יריבה גדולה ממנו, בכושר. עכשיו צריך לעבוד בחכמה. לאט לאט הוא עבד עם הזרועות השריריות שלו ולחץ על כפות הידיים של אפרת, לשחרר את האחיזה. די מהר אפרת הבינה את הטעות שלה והחיוך נבלע בזיעה שהתחילה להופיע על הפנים, כתוצאה מהמאמץ להחזיק את האחיזה. ההתנשפויות שלה הלכו וגברו אבל לא משנה מה עשתה, רועי המשיך לדחוף את הידיים שלה. ואז, כשהיא מתנשפת ומרוכזת כולה בלהחזיק את החניקה, היא פתאום הרגישה כאילו מישהו שואב את כל האוויר מהריאות שלה. בלי לשים לב אלרועי שחרר אגרוף לבטן של אפרת. השרירים הקשים שם ספגו חלק מהפגיעה, אבל היא לא ראתה את זה בא. זה כאב. בצעקה של הפתעה וכאב היא שחררה את הראש של אלרועי ולקחה כמה צעדים אחורה. השניים עמדו ובחנו זה את זו.

מכאן ניתן לראות שגם לאלרועי לא בידיוק היה כיף. הוא מישש את הצוואר שלו, התנשף.

'הגיע הזמן שמישהו יחנך אותך', הוא אמר בחצי חיוך.

אפרת בקושי הקשיבה לו. היא עכשיו הייתה מרוכזת, אפילו שמחה. הנה הזדמנות להוציא את כל התסכולים של התקופה האחרונה על הקרציה הזה. אולי הוא עשה לה קצת חיים קשים, אבל בסוף היא גדולה ממנו. חזקה ממנו. היא אשכרה הלכה מכות בחייה. לא כמו הפרידמן האפס הזה שבטח ברח כל פעם שהיה סימן ראשון לצרות. תוך כדי המאבק, החולצה המכופתרת שלה נפתחה. חשפה חזיית תחרה לבנה. אפרת אפילו לא שמה לב. היא התקרבה לאלרועי שניצצל את הבדלי הגובה, התכופף ומשך אותה מהרגל לרצפה. הוא התחיל לטפס עליה כדי להשיג שליטה, אבל אפרת פשוט הפכה אותו, עטפה את גופו עם רגלייה וסגרה את הקרסוליים. 'תפסתי אותך', אמרה ספק לו ספק לעצמה. 'כן?' שאל אלרועי בהתגרות, 'אז קדימה. תלחצי. נראה מה את שווה'. אפרת לא ענתה אלא לחצה. משתמשמת בכל גרם כח שהסקווטים עם מאה קילו והדדליפט עם ה150 קילו יצרו אצלה. רועי נאנח ונאנק מכאב, אבל לא נכנע.

'נו, יא בן זונהההההה' אמרה ועם הצעקה המשיכה ללחוץ. עדיין כלום. זה לא פשוט להחזיק כזה לחץ, ועוד מקודם היא השקיעה המון אנרגיה. היא התחילה להתעייף, ואלרועי, שקלט את זה, התחיל להפעיל כח כדי לצאת. בהתחלה אפרת עוד הצליחה לשמור אותו, אבל השילוב בין העייפות לזיעה שעטפה כבר את שניהם נתנו לו את מה שצריך בשביל לצאת. אפרת לא נתנה לו להתארגן מחדש וישר, בצעקה של כעס ותסכול, זרקה את רגילה על הראש שלו והצליחה לעטוף אותו עם יריכיה. עכשיו הוא שלה.

שמרית הסתכלה מה שקורה וחשבה לעצמה – מכל הדברים שחשבתי שיקרו כשקמתי היום ללמד את כיתה ד'4, זה הדבר האחרון שחשבתי שאני אראה. את אלרועי ואפרת, מיוזעים לחלוטין, נותנים כל טיפת כח שיש להם כדי להכניע אחד את השנייה.

בכל מקרה, נראה שהקרב המתיש גבה מחיר גם מאלרועי. בשלב הזה הוא שכב כשראשו בין יריכייה של אפרת, החולצה שלו חצי קרועה וחשפה את הכזה הבולט ואת הריבועים המפוסלים שעלו וירדו בנשימות אינטנסיביות. גניחות מעומעמות של כאב נשמעו כשאפרת המשיכה ללחוץ. אה, וזיעה. הייתה שם הרבה זיעה. של שניהם. לא משנה מה יקרה, נראה שהקרב הזה הולך להיות מוכרע בקרוב.

פתאום, כאילו משום מקום, נראה שאלרועי קיבל פתאום אנרגיה. בחיוניות מחודשת הוא התחיל לבעוט ולהקשית את גופו כדי לצאת, הרים את ידיו השריריות, והשקיע כל טיפת מאמץ (ממש ראו את הורידים משתרגים) כדי להפריד בין רגליה של אפרת. סוף סוף הוא הצליח ויכל קצת לנשום, 'די!' אמר. 'הגיע הזמן שתלמדי'. בבת אחת האחיזה של אפרת נשברה, והיא נשכבה אחורה כדי לנסות לתפוס מעט אוויר. אבל אלרועי לא התכוון לתת לה את זה. במהירות בלתי נתפסת יחסית לכמה מותש הוא היה נראה בידיוק לפני רגע, אלרועי קפץ, תפס את אפרת בחוזקה בשערה והרים אותה לישיבה ועטף את צווארה בחניקה. זאת הייתה חניקה מקצועית, כזאת שרק בנאדם שהתאמן די הרבה יכל לעשות כל כך מהר וכל כך מדויק. אבל למרות זאת, הוא בנאדם לא חנק חזק. המטרה, ככה היה נראה לי, לא הייתה לחנוק אותה. לא כרגע. הוא רצה לסמן לה שמכאן היא לא יכולה לצאת. לשלוט. להשפיל.

אפרת ישבה שם, אדומה, מזיעה, עם פרצוף שהצליח להיות בו זמנית גם מותש, גם מתוסכל וגם זועם. בשלב הזה התחילה שורה של ניסיונות נואשים של אפרת להשתחרר. בהתחלה, ניסתה לזרוק את גופה אחורה. אחר כך התחילה לנסות לחבוט באלרועי בבטן עם המרפק שלה (מה שלפי התגובה נראה שכאב לה יותר מאשר לו). באקט של חוסר אונים, התחילה להכות בצורה עיוורת, לכל מקום, בלי שלאגרופים שלה יש כתובת חוץ מהאוויר שמסביבו. אלרועי התחיל לחייך. 'את יודעת אפרת, אם תגידי שאת מצטערת, אולי אני פשוט אוותר לך'. זה היה יותר מידי. באקט אחרון של ייאוש, אפרת שלחה את היד האחורה, אל אשכיו של אלרועי והתחילה ללחוץ. אלרועי צעק בכאב חד, החיוך נעלם. אבל את האחיזה הוא לא שחרר.

'תעזוב אותי' צעקה אפרת. 'תכנעי קודם' ענה אלרועי. נוצר מעין תיקו – אפרת אוחזת לאלרועי בביצים, שחונק את אפרת. השאלה הייתה מי ישבר קודם. אלרועי הידק את האחיזה עוד ועוד, מקשית את גבה של אפרת כדי להוסיף כאב. וכאב זה הוסיף. אפרת הוציאה את מה שכנראה היה צעקה חזקה מאוד, שנבלעה מהחניקה, ושחררה את היד. נראה שהיא סיימה. היא ישבה שם. מתנשפת בכבדות. רפויה. מובסת.

אוקיי, חשבתי לעצמי, אלרועי ניצח. בסדר. נראה לי שאפשר לקפל את העסק.

אבל אלרועי, ככה נראה, לא היה בקטע של קיפולים. לא. הוא היה מושפל וכואב מכל מה שקרה, במיוחד העסק עם האשכים. היה לו חיוך אלים, מסוכן.

'עכשיו, כשאת במקום שראוי לך, הגיע הזמן לדאוג שלא תתעסקי איתי שוב'. במשיכה הוא קרע את מה שנשאר מחולצה של אפרת, ומשך את מכנסיה של אפרת. משאיר אותה בחזיה ותחתונים בלבד. הוא תפס את השיער שלה בכח, 'על הברכים, כלבה'. לאפרת לא הייתה ברירה. היא ירדה על הברכיים. הוא גרר אותה אל הכיסא שבקצה החדר, התיישב והושיב אותה למרגלותיו.

אני לא יודעת מה הוא תכנן, כנראה איזשהו תרחיש השפלה. זה היה יותר מידי. עד אותו רגע, ראיתי באלרועי מי שנקלע שלא ברצונו לסיטואציה והגיב בה. זה היה סבבה שהוא הגן על עצמו, הוא ניצח. כל הכבוד. עכשיו הדבר שהיה צריך לקרות זה לסיים את הסיפור. אפרת למדה את הלקח וכנראה שלא הייתה מתעסקת איתו יותר. במקום זה הוא הפך את זה לאיזו הזדמנות להשפלה.

את זה אני לא יכולה להרשות.

אפרת אולי הגזימה, אבל היא חברה שלי. זה לא מגיע לה. וחוץ מזה, לראות את כל האקשן הזה הדליק גם אותי קצת. גם אני רציתי לקחת חלק באקשן. לראות מה אני באמת שווה. אז קמתי, ובעודי בקמה היה רעש חריקה קטן של הכיסא. אלרועי, שכנראה שכח לחלוטין שאני עדיין שם, נזכר בקיומי והרים אליי מבט מבולבל.

'שמרית? מה...'

הסתובבתי והלכתי לדלת חדר המורים, תוך כדי הורדתי את הנעליים וזרקתי הצידה, הכנסתי יד לכיס ושלפתי את המפתח, הכנסתי למנעול, אלרועי דיבר שובר

'שמרית, מה את עושה? די נו, זה נגמר. קצת הגזמתי אבל זהו. בואי נלך הביתה'.

הסתכלתי עליו, מחייכת.

'נגמר?' שאלתי בשקט 'חמוד שלי, אפילו עוד לא התחלנו'.